קשה למצוא בימים אלה מקום בו אפשר לכבות את כל הרעש שמסביב ולחשוב על עניינים אחרים.
לא “בריחה” ולא “אסקפיזם”, אלא פסק זמן להתבוננות והרהור.
מחשבות על תוכניות לעתיד ואפילו התרגשות לקראת חיים חדשים שעומדים להתחיל.
הצלחנו אתמול ליצור לנו מקום שכזה לכמה שעות מיוחדות.
למרות שהתחילו כבר צירים קטנים, הספקנו להתכנס למפגש מחבר של בנות משפחה אחת (אמא, סבתא ודודה) לקראת לידת התינוקת הצפויה.
מטרת המיפגש היתה לחבר ביחד פיסות בד למירקם אחד של שמיכת טלאים עבור התינוקת.
השאלה הראשונה שנשאלה היתה “למה דווקא שמיכה”?
והשיחה הובילה לכך שמובן מאליו ששמיכה כי זה החפץ הראשון שרוצים לתת לתינוקת, כי יש בשמיכה את היכולת לעטוף ולהגן, שהן התחושות הראשוניות שרוצים להעניק לה.

כבר בבחירת הבדים, הדוגמא והצבעים אפשר היה לראות את הכיוון של דגשים על רכות, עדינות והרמוניה שבנות המשפחה רצו לייצר עבור התינוקת.
צריך להזכיר שלאף אחת מהמשתתפות לא היה ידע או מיומנות בתחום התפירה.הן סיפרו שכל כפתור שנופל מחייב ריצה לתופרת מקצועית. אבל: לא לקח זמן רב עד שהשתלטנו על הטכניקה הבסיסית של תפירה. התנועות בהתחלה היו איטיות ומהוססות, אבל תוך זמן קצר החלו להיות זורמות ובטוחות יותר.
כיוון שצירי הלידה כבר היו נוכחים במיפגש, כל הנוכחות היו חדורות מוטיבציה להספיק להפיק את המוצר המוגמר. כל אחת התרכזה בחלקה ומהר מאד התחילו החיבורים בין החלקים. בזמן שכל אחת התרכזה בחיבור פיסות הבד שבידה, אפשר היה לחוות גם בחיבור בין בנות המשפחה ובהתכוונות המשותפת להכנת המצע הרגשי לקראת התינוקת. (כמובן שזו נקודת המבט שלי, אבל אני הרי מתבוננת בתהליך מהצד הכאילו אובייקטיבי…).
כשהעבודה הידנית החלה לזרום, היתה אפשרות לחלוק מחשבות והרהורים לקראת הארוע המתקרב.
עלו שאלות שקשורות לדילמה עד כמה נכון “לעטוף ולהגן” על ילדים לעומת לחשוף אותם ל”קשיי החיים” ולצורך להתמודד איתם. אפשר היה להתייחס למשאלות ולאיחולים שבנות המשפחה מאחלות לתינוקת.
וגם הספקנו לדבר על השינויים שיחולו במשפחה: כמה יושפעו בני המשפחה השונים (כולל הכלב שהיה בן המשפחה הראשון) ועל מי בכלל לא תהיה השפעה. חייבת להודות שבשלב זה לא הבנתי את כל כינויי המשפחה השנים וגם לא שאלתי כדי לא להפריע לחיבורים ביניהן…
למרות הזמן הקצר, הספקנו לעמוד במשימה.
לי נותר רק לכרוך ולסיים את השמיכה ולעכל את החוויה המרגשת שזכיתי להשתתף בה.