כל לידה, או אפילו ידיעה על תחילתו של הריון, היתה גורמת לחיוך ולשימחה.
בימים אלה, צריך להתאמץ כדי להגיע לתחושות “ברורות ופשוטות” שכאלה

המחשבה על הבאת ילד חדש לעולם מעוררת אנחה, כי היא מקפלת בתוכה יותר שאלות מאשר תשובות:
לאיזו מציאות יגיע הילד?
מה הסיכוי שלו לחיות חיים שקטים?
מה האפשרות שלו להתפתח ולגדול באופן יציב?
מה האפשרות שלו לחלום חלומות ולהתקדם עפ”י שאיפותיו?
האם בכלל יוכל לממש את הפוטנציאל שלו?
לכל אחת מהשאלות הללו יש שאלה משלימה שקשורה לתפקיד שלנו בעולמו של הילד שעתיד להיוולד.
יש לנו אחריות לנסות וליצור מציאות מיטבית עבורו.
יש לנו חלק חשוב ביצירת אותה המציאות.
אנחנו מחוייבים לאפשר לילד תנאים אופטימאליים בכדי לאפשר לו התפתחות בריאה ורציפה.
כדאי שנדע להקשיב לחלומותיו ומשאלותיו כדי לעזור לו להתקדם למימוש הפוטנציאל שבו.
אז מה נעשה עם כל החרדות שלנו?
הרי השבר הגדול, שבתוכו אנחנו מצויים, מערער גם את תחושת הבטחון שלנו כמבוגרים, למרות שחשבנו שאנחנו על קרקע יציבה.
האם נצליח לתת יד בוטחת למישהו שעושה את צעדיו הראשונים כשאנחנו עצמנו רועדים.
האם כדאי להשתדל לעטוף את הילד בהגנה מרובה יותר כדי “לחסוך לו פגיעות” ואולי לשמור עליו מפני הסכנות?
או אולי עדיף לתת לו לפתח “שריון הגנה” כך שלא ייפגע בכלל?
הידע שהצטבר בתחום הטיפול הפסיכולוגי מצביע על החשיבות של “לדבר בקול רם” על החששות והחרדות בטרם עת. הדיבור מאפשר לפגוש את החששות הנמצאים בתוכנו, גם אלו שלא היינו ערים לקיומם. עצם הדיבור מאפשר לנו להתבונן באותם חלקים שלא היו גלויים לנו ולהתייחס אליהם.
השאיפה היא שבדרך זו נצליח לבחון אפשרויות שונות של התמודדות לקראת הבאות ואולי גם נוכל לגבש לנו דרך שהולמת יותר אותנו באופן אישי, על פחדינו ועל אישיותנו. זה לא לגמרי מתכון ל”חיסון רגשי”, אבל זו דרך חשובה של “הכנה רגשית” למשימה החשובה של הורות.