קשה להיות במדינת ישראל היום בלי לחשוב על מושג הזמן.
כולנו סופרים את הימים שעברו מאז ה 7 באוקטובר והזמן מרגיש ארוך בצורה אינסופית.
כולנו חיים משבת לשבת במחשבה כמה קשה לעבור את ימי השבוע עד לשבת הבאה, לראות מי ישתחרר מהשבי ובאיזה מצב.
כולנו מנסים לאמוד את הזמן שעבר ביחס לנזקים הבריאותיים והנפשיים שהצטברו.
אנחנו מרגישים את קצות העצבים החשופים, דווקא בגלל הזמן המתמשך.
עסוקים מה קרה בחיים שלנו באותם חודשים ארוכים כדי להבין כמה ארוך היה הסבל שלהם.
הזמן מרגיש כמו מימד מעיק ומכביד שהיינו רוצים לעשות הכל כדי לקצר אותו או לדלג עליו.
האם אפשר להתייחס לזמן באופן אחר???
אם נתבונן על הזמן בהקשרים רחבים יותר, יש בו עוד רבדים:
יש בזמן נקודת התחלה (זמן עבר) ונקודת סיום (זמן עתיד)
יש בו התפתחות מסויימת, או תהליך שקורה בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום.
ו… יש גם אלמנט של ציפייה, שהיא החוויה הרגשית שקורית לנו בתוך התהליך.
נניח שאנחנו מתכננים חופשה: מתחילים מקביעת יעד, מעריכים את אורך החופשה (אין מילה אחרת, הכוונה היא לכמה זמן) ובדרך כלל גם חושבים מי המשתתפים. אלו החלקים הפשוטים בדרך כלל. אז מתחילים החלקים המורכבים יותר: מה אנחנו מצפים להרגיש במהלך החופשה? האם נסענו לצורך הרחבת אופקים? או מנוחה? או צבירת חוויות שיוסיפו עניין לחיינו בהמשך? אולי הכוונה היא למסע שישנה משהו בטיב הקשר בין המשתתפים בו? בכל מיקרה, אנחנו עסוקים בתיכנון שיבטיח שבין נקודת ההתחלה לבין נקודת הסיום יקרה איזשהו תהליך.
אנחנו מנסים לחשוב מראש על התהליך כדי לנסות להשפיע עליו לפי הכוונות והמטרות שלנו.
בעצם, אנחנו מגלים שאפשר לשלוט באלמנטים מסויימים של המסע, אבל ישנם גם חלקים שנשארים בגדר תעלומה, או הפתעה. אפשר להביט בתמונות שאחרים צילמו, או לקרוא חוויות שאחרים חוו, אבל אי אפשר לדעת אם גם אנחנו נרגיש התרגשות, התפעמות או אולי אכזבה ורתיעה כשנגיע לאותו המקום.
מה שברור ומובן מאליו הוא שאנחנו בוחרים לעבור את המסע הזה, למרות הבלתי צפוי הרגשי שיהיה במהלכו.
בואו נפנה למסע מורכב יותר. מסע אוניברסאלי שרבים מאיתנו עברו או יעברו.
אני מתייחסת למסע ההריון.
יש בו נקודת התחלה ויש נקודת סיום מאד ברורה. המסע שקורה בו הוא תהליך מתהווה של התפתחות. מאד ברור תהליך ההתפתחות של העובר שנוצר ומתהווה כבן אדם קטן (אוקיי, מסייגת: לא מאד ברור, אבל אפשר להבין אם קוראים ומתעניינים). החלק שהרבה פחות ברור וצפוי הוא התהליך שקורה לאם המתהווה. גם פה, אפשר לעקוב אחרי תיאורים והסברים שאחרות חוו, אפשר גם לעקוב בדקדקנות אחר השינויים הפיזיולוגים הצפויים. אבל מהו המסע הרגשי שהיא תעבור, נשאר בגדר תעלומה. הסיפור הזה נוצר ומתהווה תוך כדי המסע. יש כאלה שיודעות מה הן “ארזו באמתחתן” מראש, כיוון שהתעמקו בחוויות של אימהות כפי שהן חוו אותן בעצמן. יש גם כאלה שעדיין לא נתנו דעתן על כך. תהליך ההתעמקות בהכרח מביא למיפגש עם זכרונות עבר, לעיתים מתוקים ורכים ולעיתים קשים ומאיימים. כל זיכרון מביא למחשבה של “כך אני רוצה להיות” או “כך אני ממש לא רוצה להיות”. הבלתי ידוע הוא לא רק מי האדם הקטן שאפגוש, אלא את מי בתוך עצמי אפגוש כאמא בעתיד. זהו מסע ממושך ומורכב, גם עבור מי שאינה נעצרת לבחון מה היא חשה במהלך הדרך. גם מי שמתעמקת ומנסה למצוא בתוך עצמה תשובות, תגלה שהדרך רצופה בשאלות רבות: האם אני נשענת על מודל שחוויתי? האם אני רוצה להתרחק ממודל שחוויתי? האם אני רוצה לבנות משהו חדש לגמרי? איך בונים משהו שכזה? עד כמה אוכל להיעזר באחרים? עד כמה יעמדו לי כוחותי שלי? האם אשאר דומה למה שאני מכירה בעצמי עד עכשיו? האם אפתיע את עצמי? האם יהיו רגעי משבר? איך אגיב למשברים? לאן אני רוצה להגיע כאמא ואיך מגיעים לשם?
ההבנה שזהו מסע שמוביל בסופו שינוי מהותי לכל מהלך החיים בהמשך ושלא ניתן “לחזור חזרה לחיים שלפני” גורמת לכך שתהליך ההתכוננות הרגשית נעשה מורכב ביותר.
הציפיה לקראת הבאות מורכבת מרגשות רבים של התרגשות ושימחה לצד חששות ופחדים.
כמה טוב שבמיקרה הזה יש זמן ממושך להתבשל בתהליך.
אני, ארנה שלזינגר, פסיכולוגית קלינית במקצועי.
את עבודת הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה כתבתי בנושא תהליכי פרידה של בני נוער מהבית. בכל תהליכי הקשר הרגשי יש מתח בין התחברות לפרידה או נפרדות.
בשנים האחרונות עוסקת ביצירת שמיכות טלאים. כאשר יוצרים שמיכה עבור מישהו אחר, מחברים פיסות נפרדות למירקם אחד ולמעשה אפשר ליצור חוט של קשר.
אני מלווה נשים במהלך הריון ראשון בתהליך של הכנה רגשית לקראת הנולד תוך כדי יצירת שמיכת טלאים עבור התינוק.
את עבודת הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה כתבתי בנושא תהליכי פרידה של בני נוער מהבית. בכל תהליכי הקשר הרגשי יש מתח בין התחברות לפרידה או נפרדות.
בשנים האחרונות עוסקת ביצירת שמיכות טלאים. כאשר יוצרים שמיכה עבור מישהו אחר, מחברים פיסות נפרדות למירקם אחד ולמעשה אפשר ליצור חוט של קשר.
אני מלווה נשים במהלך הריון ראשון בתהליך של הכנה רגשית לקראת הנולד תוך כדי יצירת שמיכת טלאים עבור התינוק.
אני, ארנה שלזינגר, פסיכולוגית קלינית במקצועי.
את עבודת הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה כתבתי בנושא תהליכי פרידה של בני נוער מהבית. בכל תהליכי הקשר הרגשי יש מתח בין התחברות לפרידה או נפרדות.
בשנים האחרונות עוסקת ביצירת שמיכות טלאים. כאשר יוצרים שמיכה עבור מישהו אחר, מחברים פיסות נפרדות למירקם אחד ולמעשה אפשר ליצור חוט של קשר.
אני מלווה נשים במהלך הריון ראשון בתהליך של הכנה רגשית לקראת הנולד תוך כדי יצירת שמיכת טלאים עבור התינוק.
את עבודת הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה כתבתי בנושא תהליכי פרידה של בני נוער מהבית. בכל תהליכי הקשר הרגשי יש מתח בין התחברות לפרידה או נפרדות.
בשנים האחרונות עוסקת ביצירת שמיכות טלאים. כאשר יוצרים שמיכה עבור מישהו אחר, מחברים פיסות נפרדות למירקם אחד ולמעשה אפשר ליצור חוט של קשר.
אני מלווה נשים במהלך הריון ראשון בתהליך של הכנה רגשית לקראת הנולד תוך כדי יצירת שמיכת טלאים עבור התינוק.
